רוזבאד

כותבי רוזבאד הצליחו איכשהו לפספס בקולנוע את סרטו האחרון של סטיבן סודרברג, "בגידה כפולה". נועם סטולרמן, שחווה בעיקר אכזבות מהבמאי המוערך מדי, ניסה לתת לו צ'אנס נוסף בדי.וי.די, כשהוא מצפה לסרט אקשן מבדר וחסר יומרות. האמנם?

ברוכים הבאים לפינתו השנתית "עד מתי סטיבן סודרברג?". אם אתם קוראים ותיקים ואדוקים אז אתם בוודאי גם שואלים את עצמכם "עד מתי נאלץ לסבול את הפינה הנודניקית הזאת שלכם?", ובכן, התשובה לצערי היא עד שסודרברג יפסיק לעשות סרטים. זה מתחיל להיות מעיק גם על עבדיכם הנאמן לחזור אחורה ולדבר על הפילמוגרפיה של הבמאי השחצן הזה, שמכילה כמה סרטים באמת טובים, ולנסות להסביר מתי בערך הבחור הלך לאיבוד. אבל האמת היא שהבחור לא באמת הלך לאיבוד, להיפך, הוא יודע בדיוק איפה הוא נמצא והולך בדיוק בדרך שיצר לעצמו. אבל לפני שנכנס לזה, פסקת תקציר אחת על סרטו האחרון, "בגידה כפולה".

הסרט עוקב אחר מלורי קיין (ג'ינה קאראנו, לוחמת אמנויות לחימה משולבות, אבל ממש לא שחקנית), סוכנת חשאית קשוחה שנשלחת לבצע משימות חשאיות בלתי מאושרות. אחרי משימת חילוץ בברצלונה, משהו משתבש במשימתה הבאה וקיין נאלץ להשתמש ביכולותיה המיוחדים על מנת לחזור לארה"ב ולנקום במפעילים שלה ובאנשים נוספים שבגדו בה. בדרך, היא עלולה לשבור את עצמותיהם של צ'אנינג טייטום, מייקל פאסבינדר, יואן מקרגרגור, מייקל דאגלס, אנטוניו בנדרס ועוד רבים אחרים.

קצת לפני שעלה "בגידה כפולה" לאקרנים בישראל, קראתי ראיון עם סטיבן סודרברג ב"ידיעות אחרונות" שם הוא מבקר ומלגלג על סרטי אקשן, שלדעתו לא משקיעים בהם מספיק בכל הקשור ללוק ולמבע הקולנועי. אם אני זוכר נכון, המשפט המדויק שלו היה "אני לא מבין למה סרטי אקשן חייבים להיראות רע כל כך". אחרי שקראתי את המשפט הזה כמה פעמים בכדי לוודא שאני מבין היטב את המשמעות שלו, ידעתי שעליי יהיה לצפות בסרט, למרות שכבר הבטחתי לעצמי אחרי סרטו האחרון של סודרברג לא לצפות ממנו לשום דבר יותר, לעולם.

ב"בגידה כפולה", סודרברג מצליח ליצור רף חדש של עשייה קולנועית שכולה טעויות. המתחסדים שבכם ירימו גבה וישאלו אותי, "טעויות? אין דבר כזה טעויות באמנות". אז טעיתם גם אתם. הטעות הראשונה הגדולה של סודרברג היא שבכלל לא אכפת לו מחוקי הז'אנר שאליו סרטו מתייחס. אתה יכול לעקם אותם, אתה יכול לשבור אותם, אבל אתה לא יכול לא להתייחס אליהם בכלל, אחרת אתה יורה לעצמך ברגל ולצופים שלך בראש. סודרברג הוא בעצם ההיפך הגמור של דני בויל, שהתנסה בכל ז'אנר אפשרי בעשור האחרון, ועשה זאת בחוכמה ובבקיאות. איך שלא נסתכל על זה, "בגידה כפולה" הוא סרט אקשן שכל קשר בינו לבין ז'אנר סרטי האקשן לא קיים בכלל.

הטעות השנייה של סודרברג היא שהוא כופה את הסגנון הכאילו-אמנותי שלו על כל סרט שהוא מביים בשנים האחרונות, בין אם מדובר בקולנוע ארט-האוס זול למדי ("The Girlfriend Experience"), במותחן סמי-אפוקליפטי מתנשא ("התפשטות") או בסרט אקשן כמו במקרה הנ"ל. אמנם כשזה טהור וכשהשפה מתאימה את עצמה לתוכן, או לחלופין כשהתוכן יוצר את השפה, אז התוצאה יכולה דווקא מפתיעה ("Bubble" הנסיוני, "טראפיק" המצוין), אבל במבט לאחור אתם תגלו שאת הסרטים הטובים שלו עשה סודרברג עם פחות התחכמויות ועם הרבה פחות דיסוננס בין התוכן והשפה.

אבל אם כבר אנחנו מזכירים את הסגנון ה"אמנותי" של סודרברג, בואו נכנס קצת יותר לעומק על מנת להבין מה הסגנון הזה מכיל. בדיוק כמו בסרטו הקודם, גם כאן סודרברג יוצר כמה סיקוונסים שמכילים אך ורק מוזיקה, ללא שום סאונד דיאגטי, כולל דיאלוגים. אם נשים לרגע בצד את העובדה שגם הבחירה המוזיקלית שלו היא שוב רעה ולא מתאימה לטון של הסרט, סודרברג כופה את הסגנון הזה על סצינות אקשן בהן מתנהל מרדף וקרב שהקהל קנה כרטיס במיוחד בשבילם. מן העבר השני, כשהסצינה מגיעה בסופה לקרב של אחד על אחד שמראה את כישורי הלחימה של השחקנית הראשית שלו, הוא משתיק את המוזיקה ועיצוב הפסקול שלו הופך למינימליסטי עד כדי הקלטת סאונד בתרגיל סטודנטים. הוא מוותר על שימוש באפקטים של סאונד שיעזרו למכות להישמע טוב יותר ולנשימות של השחקנים שלו אמינות יותר. התוצאה היא פשוט איומה, חסרת כל קצב, אנרגיה ובניגוד למה שסודרברג בוודאי חושב בעצמו – גם מקוריות.

אבל הקורבנות הכי מסכנים מהגחמות הללו של סודרברג הם השחקנים שלו. אני לא יודע לומר כמה סודרברג אוהב ויודע לביים שחקנים, אבל דבר אחד בטוח – כל שאר האספקטים בבימוי שלו לא נותנים לשחקנים שלו להתבטא או להתבלט כלל. הזוויות בהן הם מצלם אותם, האופן בו הוא עורך אותם, המוזיקה שמפריעה להם ולפעמים אף משתיקה אותם – כולם פשוט מבטלים את הערך המשחקי ואת אמינות והתפתחות הדמויות. זאת הסיבה האמיתית שכבר פעמיים ברציפות הוא מצליח ללהק סוללה של שחקנים מצויינים שפשוט לא מצליחים לספק את הסחורה בסרטים שלו. מלבד אולי מייקל פאסבינדר, שאיכשהו תמיד מצליח להקסים אותי, ושסצינת הקרב שלו עם קאראנו היא המוצלחת ביותר בסרט.

זה מחזיר אותי שוב להתבטאות של סודרברג בנוגע למראה של סרטי אקשן עכשוויים. עם כל התלונות שיש גם לעבדיכם הנאמן על ההיבטים הטכניים של סרטי האקשן של היום – הצילום הרועד והלא מוקפד, העריכה הקופצנית והמניפולטיבית עד כדי רמאות, וההסתמכות הכבדה על אפקטים ממחושבים – "בגידה כפולה" הוא לא באמת טוב יותר מהם. הוא רק חושב שהוא כזה. וזאת כנראה הבעיה האמיתית של סודרברג, שכמו ילד עם בעיות קשב וריכוז בכיתה ב', פשוט בא להגיד לו – "כשאתה רוצה, אתה יכול", כי טמבל הוא לא. אבל סודרברג לא באמת רוצה לעשות סרט טוב. הוא מעדיף להיות מגניב, בצורה מאוד לא מגניבה.

בנימה אישית יותר, אני חייב רק להתוודות שמשימתי הייתה לצפות ב"בגידה כפולה" ולכתוב עליו ביקורת כפולה יחד עם סרט נוסף שיצא לאחרונה בדיוידי, אך הביצועים של סודרברג גרמו לי לסטות מהמשימה שלי ולכתוב ביקורת שלמה רק עליו, בדיוק כפי שקרה לי בפעם האחרונה שכתבתי ביקורת על סרט שלו (נשבע לכם). האם זה אומר שאני יוצא כאן מטומטם ושהביקורת הזו היא עוד עדות שסודרברג הוא יוצר שפשוט חובה לדבר עליו, והרבה? זה כבר לשיפוטכם. אבל אם התשובה היא כן, אז אני פשוט אמקם את סודרברג בקבוצת במאים מדוברים שכוללת בין היתר גם את אד ווד, ג'ואל שומאכר ואווה בול.

(נועם סטולרמן)

בשנים האחרונות כבר אין הרבה מה לומר על סרט חדש של טים ברטון. ובכל זאת, חלקנו עדיין מתרגשים כמו ילדים כשאנחנו שומעים שבקרוב עומד לצאת אחד כזה. זהו בדיוק המקרה עם ליאור אלפנט, מעריצה ותיקה של הבמאי העייף, ועם סרטו החדש, "צללים אפלים". הפתעה, גם ג'וני דפ כאן

היו ימים שבהם היתי מוכנה לעשות לטים ברטון ילדים. מה זה מוכנה, רציתי ממש. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, עוד מהסרטים הקצרים – "פרנקוויני" ו-"וינסנט". העולם הויזואלי המורבידי שלו שבה אותי לחלוטין, ראיתי כל סרט מספר פעמים, ויש סרטים שעד היום נחשבים בעיני ליצירות מופת שההיסטוריה של הקולנוע לא נראית אותו דבר בלעדיהם. יש לי את הספר שלו, בעברית ובאנגלית (ואפילו בצרפתית, ביננו), ולמעשה אם מישהו היה מייצר חולצה עם הכיתוב "I am a fan of Tim Burton", הייתי הולכת איתה כל יום, עד שמישהו היה מעיר לי על הריח.

אסייג ואומר – מר ברטון איכזב אותי רק פעם אחת, בניגוד למה שרבים יגידו. הגרסא שלו ל"אליס" היא איומה בעיני, משעממת, חסרת מעוף (שזה הדבר הכי מוזר שאפשר להגיד על טים ברטון), צפוייה, ובמילה אחת – מעפנה. יצאתי מהסרט כמעט בוכה מרב אכזבה. אבל בכל זאת, זה לא גרע מהאהבה שלי. מה זה פישול אחד בין חברים? לכן לא היתה מאושרת ממני לשמוע שנועם ואיתן "תקועים" בצילומי ההשלמות של "בשר תותחים" (בהצלחה!) ואני נותרתי לבדי לראות את סרטו החדש של ברטון, "צללים אפלים". למעשה, הסרט הזה היה נקודת אור קטנה ביום הזה, שבו גנבו לי את הלפטופ ואת הפלאפון. אבל זה כבר סיפור אחר.

בפעם המי-יודע-כמה טים ברטון מלהק את ג'וני דפ לתפקיד הראשי בתפקיד ברנבס קולינס, ערפד מהמאה ה-17 שמתעורר לחיים במאה ה-20, מתארח אצל משפחת קולינס ומשנה את חייה. הוא עדיין מאוהב באותה בחורה מאז המאה ה-17, אבל היא כבר רוח רפאים, ואצל משפחת קולינס יש אופר שנראית בדיוק כמוה. אמא קולינס (מישל פייפר, וואו, איזה כיף שאת פה) מנסה להחזיק את המשפחה ביחד, אבל העיירה עומדת להתמוטט בגלל מנכלית מרושעת, שהיא במקרה מכשפה, שהיא במקרה זאת שברנבס קולינס זרק במאה ה-17, ומאז החליטה להתנקם בו ולהטיל עליו קללה שהוא לא יוכל לצאת ממנה בחיים (תרתי משמע). בדרך אנחנו גם פוגשים את ד"ר הופמן (הלנה בונהם קרטר, אשתו של ברטון, שגם היא מלוהקת בפעם האלוהים-כבר-לא-סופר) ועוד כל מני אנשים אחרים שמקבלים זמן מסך מועט ממש אז לא ארחיב.

הסיפור אולי נשמע קצת מסובך רק בגלל המעבר בין המאות, אבל למעשה אפשר לנסות ולפשט אותו כך – מישהו זורק מישהי במאה ה-17, היא נוקמת בו עד המאה ה-20, אבל זה לא עוזר לה כי הוא לעולם לא יתאהב בה באמת, אפילו אם היא הרגה את אהובתו לפני 200 שנה, ואולי במיוחד בגלל זה. יופי, עכשיו אפשר להמשיך.

בדיוק כמו שכתב נועם בביקורת על "אליס בארץ הפלאות", ברטון נכנס למעגל בעשור האחרון של עבודות שיפוץ ושחזור של פרוייקטים עתיקים, ספרותיים וקולנועיים, וכעת גם טלויזיוניים. "צללים אפלים" הייתה בראשיתה בכלל אופרת סבון ששודרה בשנות ה-60 ברשת ABC. אבל ברטון לא הראשון שעיבד אותה מחדש, הסדרה זכתה להפקה מחודשת כבר ב-1991, לא בהרבה יותר מושקעת, אך לא שרדה מעבר לעונה ראשונה למרות הרייטינג הגבוה בפרקים הראשונים. האמת, המחשבה של טים ברטון מעבד אופרת סבון קצת יותר ממשעשעת, אבל במקביל גם מעניינת בטירוף. זאת אומרת, לפחות עד הצפייה עצמה.

מדובר בסרט טים ברטוני טיפוסי – המון איפור, המון תלבושות, המון השקעה בעולם ויזואלי. העניין הוא, שבבימוי כמעט ואין השקעה, ולמעשה, נמאס כבר. 27 סרטים, בנאדם. אתה לא רוצה לעשות משהו אחר? אם אעצום את העיניים ואדמיין, אני אדע בדיוק איך כל פריים נראה. זה לא דבר טוב. אני רוצה שיפתיעו אותי, שירעננו את מוחי, שיאתגרו אותי. אותו שטיק כל פעם מחדש. אפילו אותם שחקנים! אתה לא טים ברטון, אתה פס ייצור. אמנם מוכשר, אבל פס. הסיפורים אותם סיפורים, התפאורה אותה תפאורה, והשחקנים אותם שחקנים. לפעמים אני מבינה למה הוא ואשתו לא גרים באותו בית, הבחור משעמם רצח. אני מנסה לדמיין כל יום את אותה השגרה – אפשר להשתגע.

ואם זה לא מספיק, "צללים אפלים" הוא סוג של סרט לילדים. הרגעים המפחידים לא מפחידים, והמתח אינו מותח. נראה כאילו עליתי על רכבת שדים כשאני בת 30, מה שהיה מפחיד אותי בגיל 6 עד מוות, היום נראה לי כמו בדיחה. אז אם עברת לעשות סרטי ילדים – קבל את ברכתי, אני בטוחה שתעשה זאת הרבה יותר טוב מתשעים אחוז מסרטי הילדים שיש בימינו, אבל אם זה למבוגרים – אז תשקיע בי בתסריט! מה, הייתי נאמנה כל השנים האלה, לא מגיע לי?

מדובר פה בכורסא הישנה, המוכרת, שתמיד כיף לשבת בה, אבל כשיושבים עליה מפנטזים על אותה כורסא רק עם ריפוד חדש ונוצץ. אי אפשר לעזוב אותה, ותמיד נשמח לשבת עליה, אבל היינו רוצים איזו כורסא שעושה גם שיאצו. אז נכון, הדיאלוגים שנונים, למרות שסיפור העלילה הזכיר לי קצת את הסדרה שנורא אהבתי כשהייתי קטנה – שלגיה במאה ה-20. לא הכי מקורי בעולם, הכי בין דר דאן דאט, אבל בטים ברטונית. המעריצים השרופים יהנו בוודאות, אלה שלא מכירים את טים ברטון – בכלל יעופו, אבל אני – אני כבר רוצה את הכורסא החדשה שלי.

(ליאור אלפנט)

איתן גפני הוא גיק, והוא גאה בכך. בתור גיק כשר למהדרין, גם הוא התרגש מהצפייה ב"הנוקמים", הסרט שמאחד את כמה מגיבורי העל שהכניסו הכי הרבה כסף בקולנוע בשנים האחרונות. אבל כסף בצד (והוא אף פעם לא בצד), אתם רוצים לדעת איך הסרט. ובכן, שימו לב

אם אתם גיקים של קולנוע וקומיקס, אתם לא באמת צריכים הקדמה ל"הנוקמים". בעצם, גם אם אתם לא גיקים של קולנוע וקומיקס – שהרי בחמש השנים האחרונות, קשה היה להתחמק מהדמויות שמעטרות את מפגש העל של עולם גיברוי העל, במה שאמור להיות מפגן על של הכנסות על. איירון מן (שכיכב בשני סרטים הנושאים את שמו), הענק הירוק (כנ"ל), קפטן אמריקה ות'ור (שכיכבו בסרטים על שמם שיצאו בשנה האחרונה לקולנוע), האלמנה השחורה (הופעת אורח ב"איירון מן 2") ו"הוקאיי" (הופעת אורח קצרצרה ב"ת'ור") – כולם מתייצבים מול הבוס הקשוח שלהם, ניק פיורי (שהופיע בכמעט כל אחד מהסרטים הנ"ל), על מנת להגן על העולם, או יותר נכון – לנקום על העוולות שנעשו לו.

לאחר הכשלון היחסי של "הענק", סרטו של אנג לי, ראשי חברת הקומיקס הגדולה בעולם, מארוול, התחילו לעשות חושבים. כבר היה להם מותג קולנועי מצליח בדמות העיבוד ל"ספיידרמן", והעבודה על סרטי "ארבעת המופלאים" כבר הייתה בדרך. אף אחד לא חשב ש"הענק" יהיה כישלון, ולמרות העובדה כי מדובר היה בסרט לא רע בכלל, הוא עדיין לא הפך למשאבת הכסף שהיה אמור להיות. ואז מישהו לקח החלטה. דרמטית במיוחד. "מה אם…" הוא בטח אמר לעצמו, "מה אם נעשה סרט עפ"י The Avengers?" הוא שאל, והשקט השתרר בחדר הישיבות. אני מניח שלא מדובר בגחמה חדשה – כחלק מהתחרות הבלתי פוסקת בין "מארוול" ו "די.סי קומיקס", לכל חברה הייתה סדרה על איחוד היסטורי והיסטרי של גיבורי העל שלה, ליחידה אחת שמורכבת מאגואים ענקיים, כוחות על, ותלבושות מצחיקות. "די.סי קומיקס" היו הראשונים שחשבו על הרעיון, ועם שנים החבורה שלהם הפכה ל "ליגת הצדק" (המורכבת מסופרמן, באטמן ועוד כמה חברים), אבל "הנוקמים" של מארוול הייתה החבורה המצליחה יותר, שכן היא הורכבה מאוסף טיפוסים עם אופי בעייתי, סיפורי רקע לא קלים, והרגשה של משפחה לא מתפקדת.

ההחלטה נלקחה, וב 2008 נחת באולמות הקולנוע "איירון מן", העיבוד הראשון מבית מארוול, שהפכה את עצמה בדרך לחברת הפקות קולנוע, בנוסף להיותה חברת קומיקס. הצעד הזה, שעורר לא מעט תדהמה בעולם הקולנוע, הפך להיות הרמז הראשון להצלחה העתידית של "הנוקמים". על כס הבמאי הושב ג'ון פאברו, שגם שיחק בתפקיד משנה (שהלך והתרחב בסרט ההמשך), וגם נמנה על אחד המפיקים של "הנוקמים", שמרגיש כמו המשך ישיר של "איירון מן", מבחינת שפה קולנועית, וגישה למותג. בתפקיד הראשי קיבלנו את רוברט דאוני ג'וניור, שפתח בקאמבק לא הגיוני, חזר מתהומות הנשייה (סמים, אלכוהול, שהייה בבית סוהר, ומה לא), עם תפקיד עסיסי איתו הוא יכול היה להזדהות בצורה מוחלטת (טוני סטארק הוא מיליונר נרקסיסט, נפוח מחשיבות עצמית, שברוב הקריירה הקומירסית שלו היה מכור לאלכוהול). דאוני ג'וניור, בדמות טוני סטארק, הוא גם הכוח המוביל של חבורת "הנוקמים", גם בהיותו המותג המצליח ביותר מכולם, וגם בהיותו הדמות הראשית בעולם הקומיקס. בסיום "איירון מן" קיבלנו טעימה ראשונה ל"הנוקמים", כשסצנה לאחר הכתוביות בישרה על קיומו של ניק פיורי והרצון שלו להקים את קבוצת "הנוקמים".

מאז אותה סצנה, העובדה כי מארוול מכינה את הקרקע לשובר קופות היסטרי כבר הפכה לחקוקה בסלע. בכל סרט המבוסס על אחת מהדמויות הנ"ל, נוספה סצנה בסוף הכתוביות המבשרת על בואם של "הנוקמים" – ובלינק הבא תוכלו להשלים פערים. הביקורות על מארוול עפו מכל עבר – מהלך שיווקי מבריק שיוצר סרטים בינוניים ומטה, שהם סבך הכל טיזרים לסרט האמיתי ("הענק הירוק" של לואי לטרייר ו"ת'ור" של קנת' בראנה), מסחטת כסף חסרת בושה ומה לא. ובכן, לאחר צפייה ב"הנוקמים", נוכל לענות על הטענות בצורה ברורה וחד משמעית – בהנחה ולא יופקו סרטי המשך נוספים לדמויות הללו, ומעתה העיסוק בהן יצומצם לעולם "הנוקמים" בלבד – מדובר במהלך נפלא. אחת הביקורות הנכונות ביותר כלפי הסרטים הללו הן שהם פשוט לא היו טובים, ואחת הבעיות העיקריות בהם הייתה הכתיבה ועיצוב הדמויות. עם כל הכבוד לקפטן אמריקה ("הנוקם הראשון"), הוא לא דמות מעניינת מספיק על מנת להחזיק סרט שלם, אלא אם הסרט מתמקד בהתעוררות שלו לעולמנו שלנו. כנ"ל לגבי ת'ור, שהוא דמות קצת מגוחכת מהבסיס, והענק הירוק, שהסרט בכיכובו של אדוארד נורטון היה דוגמא מצויינת ל"כיצד להרוס סיפור טוב עם המון כוונות טובות".

הבחירה בג'וס ווידון כתסריטאי ובמאי ל"הנוקמים" היא בחירה מצויינת, וכל החששות התבדו ברגע שהסתיימה לה סצנת האקשן הראשונה בסרט. ווידון, יוצר "באפי ציידת הערפדים", עובד שנים בתור "רופא תסריטים" ללא קרדיט, והניסיונות שלו לביים שוברי קופות לא עלו יפה. למעשה, פרט להצלחה הפנומנאלית של "באפי", ווידון לא הצליח לשים את חותמו על פרוייקט מצליח באמת מזה המון שנים. ועם זאת, מארוול הימרו עליו, ולו רק מכיוון שווידון מגיע מנבכי עולם הקומיקס והגיקיות בעצמו, ובעיקר מכיוון שלפני הכל – האיש תסריטאי מבריק. אני לא יכול לחשוב על יותר מדי תסריטאים ובמאים שיכולים לעשות סדר בבלאגן המתבקש שהוא "הנוקמים" – ארבע דמויות ראשיות שכיכבו בסרטים משלהם ועוד שלוש דמויות חשובות לא פחות שאמורות להרכיב את הפאזל – מול דמות של רשע אחד, שאמור להיות קונטרה חזקה מספיק על מנת להחזיק סרט שלם. משימה קשה ביותר, ללא ספק, והיא הופכת קשה הרבה יותר כשצריך לקשר בין כל הדמויות, בין העולם והרקע של כל אחת, ולקשר את הכל לסרטים שכבר נעשו על פי הדמויות. בקיצור – מארוול לקחו הימור רציני בדמות ג'וס ווידון, וההימור השתלם.

אז בואו נוציא את כל הדברים הטריוויאליים מהדרך – האקשן נפלא, ומזכיר מאד את זה של "איירון מן" (מבחינת הצבעים, תנועות המצלמה, העריכה והקצב). בחירת הליהוק החדשה (מארק רופאלו בתור ברוס באנר/הענק הירוק) נפלאה ומדוייקת. המשחק של כל המעורבים הוא בדיוק מה שציפינו לו – הומוריסטי במידה, גרנדיוזי כשצריך. העלילה? ובכן – לוקי, אחיו של ת'ור (תום הידלסטון) רוצה להשתלט על כדור הארץ, ומגייס צבא של חייזרים רעים מאד לטובת העניין. על מנת להביא אותם לכדור הארץ, הוא צריך קוביית אנרגיה בשם טסרקט (שהוצגה לנו בסוף "ת'ור") שתפתח את השמיים ותאפשר לחייזרים להשתלט על העולם. ניק פיורי (סמואל ל. ג'קסון) , מנהל s.h.i.e.l.d, סוכנות ביון סופר סודית, מגייס את כל גיבורי העל הנ"ל, על מנת להציל את העולם. מסתבר שהוא כבר ניסה לעשות זאת בעבר, ונתקל בהתנגדות עקב חוסר היציבות הבסיסי שנוצר כשמכניסים את כל החבר'ה הללו לחדר אחד. לוקי עושה לכולם בלאגן, ומתברר שהתכנית שלו היא מסובכת לא פחות משהיא פסיכוטית, ומתברר כי לוקי בעצמו הוא פסיכופת לא קטן (ועל כך נודה למר הידלסטון, שמגלם את לוקי בצורה מעוררת השראה ומלאת חן). על העלילה הפשוטה הזו ווידון טווה רשת סבוכה של מערכות יחסים בין הדמויות, רשת שכולה נשענת על עולם הקומיקס, ושאינה מסובכת מדי להבנה – בעיקר אם ראיתם את כל הסרטים הקודמים. "הנוקמים" הם, כאמור, איירון מן (רוברט דאוני ג'וניור), קפטן אמריקה (כריס אוונס), ת'ור (כריס המסוורת') והענק הירוק (מארק רופאלו). לארבעת גיבורי העל מתווספים שניים חדשים – "האלמנה השחורה" (סקרלט ג'והנסן) ו"הוקאיי" (ג'רמי רנר).

המעלה הגדולה ביותר של "הנוקמים" היא, כאמור, התסריט המבריק שלו, שנשען בצורה מוחלטת על כל מה שכבר ראינו בסרטים הקודמים, ולוקח שתי החלטות חשובות מאין כמוהן – הראשונה, לצמצם את זמן המסך וכמות הדיאלוגים של ת'ור, בהיותו הדמות הפחות מעניינת מבין השש (וזו שהסרט בכיכובה היה הגרוע מבין כולם). השנייה והחשובה יותר, היא להעניק משקל כבד במיוחד על הענק הירוק, שהוא הדמות הכי מעניינת מבין החבורה, והדמות שזכתה לשני סרטים לא טובים בכיכובה. נדמה שעד היום, אף אחד לא הצליח לפענח כיצד לתרגם היטב את הענק הירוק לקולנוע, והנה מגיע ווידון, ובאמצעות הידע הנרחב שלו בעולם הקומיקס, בונה את הדמות בצורה נפלאה, כשהבדיחות המוצלחות ביותר בסרט שייכות לענק, והבנייה של הדמות נשנעת היטב על המסורת הקומיקסית שלה, ועל זו של הנוקמים. מבלי להיכנס ליותר מדי ספויילרים, נספר רק שכל מי שמכיר את ההיסטוריה הקומיקסית של הענק על חצי רגל, יתענג מהמהלכים שווידון טווה עבור הדמות ב"הנוקמים", ויתענג על הנאמנות העיוורת של ווידון לקומיקס ולדמות. ועוד לא נכנסו בכלל להחלטה הנפלאה לתת למארק רופאלו לשחק את הענק בעצמו – בטכנולוגיה של "לכידת תנועה", ובכך להקנות לענק את הבעות הפנים של רופאלו והדמיון לשחקן.

אז כן, "הנוקמים" הוא מוצר מהונדס היטב, עם אסטרטגיית שיווק שהיא חזקה לא פחות מהאג'נדה הקולנועית. ונכון, מפגש על של גיבורים קולנועיים לסרט אחד אינו טריק חדש, ועולם הקולנוע ידע כמה מפגשים כאלו בהיסטוריה. ונכון, מדובר במסחטת כסף שהלוגו של הדולר מתנוסס בגאון עליה. ונכון, סקרלט ג'והנסן היא שחקנית בינונית, וגם בסרט זה היא לא מצליחה לעניין. ונכון, מדובר בסרט ילדים שאמור להסב הנאה להורים שנסחבו לבית הקולנוע (ומכאן הסצנה המבריקה שמתרחשת בגרמניה, בה לוקי פורט על נימים שואתיים ללא כל סאבטקסט). הכל נכון, ועם זאת, "הנוקמים" הוא סרט מגניב ביותר. לא יצירת מופת, ולא מאיים לשבור את הקונצנזוס של "האביר האפל" בתור סרט הקומיקס הטוב ביותר שנעשה אי פעם. אבל – וזה אבל גדול ביותר – אם לא היו "האביר האפל", "סופרמן 2", "באטמן חוזר" ו"אקס מן 2", כנראה ש"הנוקמים" יכול היה לקבל את התואר הנ"ל. בתור מסחטת כסף, זו מחמאה לא קטנה.

(איתן גפני)

* כוכבית - באמת שהגיע הזמן להפסיק עם שגעון תלת המימד. אם זה מצולם בתלת מימד – מגניב. אבל אם הסרט צולם בדו מימד, והומר לתלת מימד, זה יוצר חווית צפייה מעצבנת – חשוכה מדי, ולא נכונה מבחינת התמונה. כולנו מבינים שכסף הוא מילת המתפח, אבל יש גבול לכל בדיחה לא מוצלחת. "הנוקמים" סומן לאורך כל הדרך כהצלחה כלכלית עניקת – למה לסחוט עוד מהלימון עם גחמה אדיוטית שהופכת את הצפייה בסרט לקשה יותר?? אנחנו נשב בצד ונשתוק, עד שיגיע "עלייתו של האביר האפל", שצולם בדו מימד – ומוקרן בדו מימד. תודה רבה.

אחרי בסה"כ ארבעה סרטים, פאולו סורנטינו האיטלקי רכש לעצמו שם של אחד הבמאים החשובים היום באירופה. הצעד המתבקש הבא היה סרט באנגלית, אבל לא כזה שיחזיר אותו בחזרה לארץ המגף, אלא אחד כזה שיחזיר שיחזיר אותו לפסטיבל קאן, שם בוודאי המקום שלו

פאולו סורנטינו האיטלקי הוא אחד הבמאים האירופאים הכי מוערכים כרגע בעולם (בעיקר בזכות "The Consequences of Love" ו-"IL Divo") ואני לא ראיתי אף סרט שלו. הוא היה ראש השופטים בקאן ב-2009, ובכלל, נחשב לאחד האנשים שהכי הרבה מצופה ממנו בזמן הקרוב. אז מה הוא עושה? עובר לעשות סרט באנגלית, צעד שאמור לפי כל הסטטיסטיקות לפניו (כמעט) – לחרב לו את הקריירה. והשאלה החשובה ביותר שצריכה להישאל כרגע היא האם מה שעבד לבמאים דנים (פון טרייר, ניקולס וינדינג רפן) עובד גם לאיטלקי? או שכדי לעבור לאנגלית בצורה מוצלחת צריך כנראה להיוולד באחת ממדינות סקנדינביה ולהתעסק ברוע ואלימות? בשביל זה אנחנו פה.

גיבורו של "זה בוודאי המקום" הוא שאיין (שון פן), כוכב רוק מזדקן שעדיין מסתובב עם מייק אפ ודומה בצורה מפחידה לרוברט סמית' מהקיור. כיום, בערך שלושים שנה אחרי התהילה שלו, הוא הלום אלכוהול וסמים, בקושי מוציא מילה מהפה וכשהוא מדבר הוא נשמע כמו ילד מפגר, אבל מקסים. הוא נשוי לג'יין (פרנסיס מקדורמנד, מעולה כתמיד) כבאית מהממת שעדיין מאוהבת בו, ומסתובב עם ילדה משונה בשם מרי, שכנראה לעולם לא נבין מה הקשר בינהם. חייו המשעממים שנראים כאילו מתנהלים על מי מנוחות, אך בעצם כמובן שחסר בהם משהו, משתנים כאשר הוא מקבל שיחת טלפון שמספרת לו שאביו נפטר. שאיין נוסע לניו יורק, ומתחיל במסע – למצוא את קצין האס.אס שהרס לאביו את החיים, יש שמועה שהוא חי עדיין, ואפילו בארה"ב. האם הוא חי? האם הוא קיים? איך לעזאזל נמצא אותו?

"זה בוודאי המקום" מחולק בצורה די מדוייקת לשני חלקים – החלק הראשון, שבו אנחנו מכירים את שאיין, אשתו, החברה המשונה שלהם וכו', הוא החולייה החלשה של הסרט בעיני. יחסית לאקספוזיציה הוא ארוך כאורך הגלות, ולא מעניין מספיק. שון פן אוטיסט על גבול איש הגשם, ואני לא מצליחה להבין מה פרנסיס מקדורמנד המהממת עדיין מוצאת בו. בנוסף, אני לא מבינה מי הן הדמויות הסובבות אותו, ומה הקשר בינהם, הכל נראה תלוש – קצת כמו הדמות של פן, שהסיבה היחידה שאני מחבבת אותה בשלב מסויים היא בגלל שהיא מזכירה לי את רוברט סמית', והיה לי רומן מאד ארוך עם הקיור בנעוריי. בכל מקרה, אני חושבת שאפילו ארבעים דקות אל תוך הסרט עדיין חשבתי לעצמי – מה בעצם קורה פה? משהו שבעיני הוא בלתי נסלח בקולנוע.

כל זה ישתנה ברגע ששאיין יקבל את הטלפון שייתן לו את החדשות הרעות על אביו, והוא ייסע לניו יורק ויפגוש שם את לירון לבו (כן, כן, גאווה ישראלית). שאיין ימצא את היומן של אביו, יפגוש את רודף הנאצים מרדכי מידלר (ג'אד הירש המעולה), וייצא למסע חוצה ארה"ב במכוניות עצומות, שבהתחלה קשה להאמין שהוא נוהג בהן, ושבכלל יש לו רישיון.

אז נכון, לא ברור בכלל איך המסע של שאיין מתנהל, איך הוא יודע לאן ללכת, איך הוא יודע את מי לפגוש ומה לעשות. אולי זה מהיומן של האבא? אולי זה נשכח על רצפת חדר העריכה? אולי זה מעולם לא היה בתסריט? בכל מקרה, הסרט מתחיל סוף סוף לזוז. והכל מתחיל במפגש אחד גאוני עם דיוויד ביירן (הסולן המופלא של "טוקינג הדס", וגאון בפני עצמו), אחרי הופעה של הטוקינג הדס, שבה הם שרים את השיר שעל שמו הסרט – "This Must Be Place". במפגש הזה, שבו חברי העבר מתאחדים לראשונה מזה שנים רבות (לא הלהקה, שאיין וביירן) יסביר שאיין שהוא בעצם בדיכאון, שהוא שבור, שאין לו מושג מה קורה איתו, ופתאום, כאילו משום מקום, יראה לנו אנושי. המפגש הזה יוביל למסע הגדול של שאיין אל עבר עצמו, לאנשים שסובבים אותו, למשפחתו, וגם לצופים. בסופו של דבר, כולנו נבין – זה צריך להיות המקום.

גדולתו האמיתית של הסרט הזה אינה נובעת מהתסריט שלו, מהבימוי, או מהמשחק המעולה של כל המשתתפים. מה שהחזיק אותי לצפות גם בתוך ארבעים הדקות הראשונות של הסרט היה הצילום המרהיב של לוקה ביגאצי (שצילם בין השאר את "רומן קרימינלי", ואת כל סרטיו של סורנטינו). כבר הרבה זמן לא ראיתי משהו כל כך יפה, שגרם לי להתגעגע לימים שבהם החזקתי מצלמה ביד וצילמתי בעצמי (כמובן שלא היתי קרובה אפילו לרמה של ביגאצי, או לרמה כל שהיא לשם העניין, אבל זה לא משנה). סרטים שמשפיעים עלי הם סרטים שגורמים לי לרצות לעשות דברים בעצמי, והסרט הזה, יותר מכל סרט שראיתי בזמן האחרון, גרם לי לרצות לחזור לצלם. לא היתי בונה על הסבה מקצועית, אבל בהחלט יש מצב שהמצלמה שלי תצא קצת מהתיק שבו היא מונחת, אפילו אם זה לשנייה.

אז אין לי תשובות לגבי הקריירה של סורנטינו, לדעתי היא עוד תשגשג, ונשמע עליו המון. אני, במקום לראות את שאר הסרטים שלו, הולכת לראות את שאר סרטיו של הצלם, שהפך מיידית לצלם האהוב עלי אחרי סוון ניקוויסט (הצלם הקבוע והגאון של אינגמר ברגמן), ואולי לצלם כמה פריימים בדרך. לסיכום אומר רק זאת – ישנם יותר מדי פערי מידע בסרט, אבל כנראה שחוסר הבהירות שלו היא גם סוד הקסם שבו. השחקנים טובים אבל זה לא מספיק, המוזיקה מעולה, אבל גם זה לא מספיק. ובבקשה – לכו לראות את הסרט בקולנוע, הצילום שווה הכל.

(ליאור אלפנט)

איתן גפני מחכה כבר כמה שנים לסרט הקיץ שיעשה לו קריר בגב. חדור מוטיבציה, הוא הגיע להקרנה של "באטלשיפ", במטרה ליהנות מספינות מתפוצצות, בחורות יפות וכלי נשק מאסיביים. המינוח המקובל הוא 'נשאר עם חצי תאווה ביד', אבל אנחנו לא מאמינים בלהיות מקובלים

בינינו, מה יותר קל מלקרוא לפוסט הזה בשם "באטלשיט", ולהשתלח עד חורמה ביצירה הקולנועית החדשה של פיטר ברג, מי שבעבר ביים כמה סרטים חביבים, ובשנים האחרונות מאבד עצמו לדעת, יסיון עילג להפוך למעין מייקל ביי משופר? אז נכון – זה יכול היה להיות קל מאד, בעיקר לנוכח העובדה כי פרט לליאם ניסן שבבירור יע בשביל לדפוק קופה, כל ה"שחקנים" בסרט הם מטרות קלות במיוחד לחיצי לעג. עיקר לנוכח העובדה כי מדובר במוצר נחות, כזה שכל מטרתו היא למשוך כמה שיותר מזומן מקופות הכרטיסים. אבל יותר מהכל – לנוכח העובדה כי מדובר בסרט שמבוסס על המשחק "צוללות".

"צוללות" הוא משחק שפותח במלחמת העולם הראשונה, וכל מה שצריך על מנת לשחק בו הוא דף משובץ ועפרון. המשחק מבוסס על עקרון ה Grid, והעובדה כי בגריד יש משבצות. זהו. השחקנים צריכים לנחש באיזו משבצת נמצאת צוללת, באיזו יש ספינת מלחמה, וכיו"ב. כמובן שבארה"ב יש לא מעט מוחות שיווקיים מבריקים, שהפכו את המשחק למשחק לוח מגניב, אבל העקרון נשאר זהה. מדובר באחד המשחקים הפשוטים בעולם, כזה שתלמידי כיתה ג' משחקים להנאתם כשיורד גשם בחוץ. לא כל כך ברור מה גרם לכמה מנהלי אולפנים לחשוב שזה רעיון טוב לעשות סרט מהמשחק "צוללות" (בעיקר כי ההמחזה הקולנועית הטובה ביותר שלו כבר נעשתה בסרט הזה), אבל כנראה שערימות הדולרים שנערמו בעקבות סרטי "הרובוטריקים" של מייקל ביי גרמו למישהו לגרד בפדחת ולחשוב שזה רעיון לא רע לעשות גרסא נוספת לסרטים הללו, עם שם אחר, שחקנים גרועים יותר, במאי קצת פחות אפילפטי, אבל עם רמת תחכום זהה.

העלילה של "באטלשיפ" לא באמת חשובה, אבל נספר אותה בקצרה – אלכס הופר (טיילור קיטש, שלא מכבר נכשל עם "ג'ון קרטר") הוא בחור בעייתי עם בעיה בקבלת ההחלטות שלו. עם זאת, הוא מנסה להרשים בחורה יפה (ברוקלין דקר, "לזרום עם זה"), ומסתבך עם החוק. אחיו, סטון (אלכסנדר סקארסגארד) מכניס אותו לצי האמריקאי, והעלילה קופצת כמה שנים קדימה, כשאלכס הוא קצין בצי. תרגיל מלחמה משולב עם הצי היפני, שמתרחש בפרל הארבור (כן כן, שמעתם נכון) הופך לאזור מלחמה, כשחייזרים עוינים נוחתים בככדור הארץ, והופכים את האוקיינוס לאזור מלחמה ממודר היטב, כשמטרתם כי להכין את הקרקע (או את הים, תלוי איך מסתכלים על זה) לפלישה מאסיבית. ליאם ניסן מגלם את אביה של אהובת הקצין האמריקאי, ויש גם בחור ללא רגליים שאיכשהו מציל את היום בשם הפוליטיקלי קורקט. אה, ובאמצע הסרט, כולם מבינים שהדרך היחידה לנצח את החייזרים דמויי האדם הללו היא לשחק נגדם "צוללות".

לעשות סרט קיץ גרוע שכולו פיצוצים, אסונות, והנאה מוחלטת – זו משימה קשה ביותר. לכן, "ארמגדון" יכול להחשב כיצירת מופת – מדובר באחד מהסרטים הגרועים הטובים ביותר שנוצרו אי פעם. שום דבר טוב לא באמת קורה ב"ארמגדון" – העלילה מטופשת, ההיגיון ממנו והלאה, וכמויות השמאלץ מאיימות להרוס כל סכר רגשי קיים. אבל מייקל ביי והתסריטאים שלו (בראשות ג'יי ג'יי אברהמס הצעיר) רקחו תמהיל מושלם לקיץ של 1998, ומאז נדמה כי בכל שנה מישהו מנסה להתעלות על ההישג ההוא, כשבחלק ניכר מהמקרים, מייקל ביי הוא המישהו הזה בעצמו. "באטלשיפ" הוא עוד ניסיון לרכב על נוסחת "ארמגדון" – סרט אסונות גרנדיוזי, מלא בחשיבות עצמית ופטריוטיזם מביך, עם שחקנים צעירים ויפים לצד גיבורי אקשן מזדקנים, עם עלילה מופרכת שכולה משטח למחלקת האפקטים והיכולות המוגזמות שלהם, מוזיקה מפוצצת ובגדול – שעתיים וקצת של אסקפיזם מוחלט.

הבעיה הגדולה של "צוללות" היא שקצת אחרי האמצע, בדיוק כשמסתיים הסיקוונס הספק גאוני ספק שובר שיאי רדידות בו גיבורי הסרט מתכנסים למשחק סוער של "צוללות", הסרט מאבד את מעט הקסם שהיה לו. שיא המבוכה מגיע במערכה האחרונה, כשפיטר ברג עושה מעשה מייקל ביי, ומנצח על תפנית עלילתית מעליבה, שמגייסת את ותיקי מלחמת העולם השניה (מחלקת גריאטריה ב') לצי האמריקאי, על מנת לתפעל ספינת מלחמה, ולעשות תיקון אמריקאי מושלם לעוולות פרל הארבור. וזה לא שאנחנו מנסים למצוא משמעויות בכוח בעלילת "צוללות" – נהפוך הוא. אנחנו ברוזבאד, כוססים ציפורניים בכלה קיץ ומקווים למצוא את ה"ארמגדון" הבא, אבל "באטלשיפ" הוא לא כזה. עד מחצית הסרט נדמה כי הוא בהחלט יהיה כזה, וסיקוונס המשחק "צוללות" בהחלט מסמן אותו ככזה, אבל מאותו הרגע, הסרט מאבד גובה והופך למפגן שעמום חסר מודעות עצמית. ורק כדי שיהיה ברור בצורה חד משמעית – הציפייה שלנו מ"באטלשיפ" הייתה ברורה – אנחנו רוצים סרט קיץ דבילי וגרוע, כי זה מה שהוא אמור להיות. דבילי הוא מושג שיכול לקבל משמעות כפולה וחיובית כשזה נוגע לסרטי קיץ עם כלי נשק מאסיביים בידיים של שחקניות פלסטיות עם הבעה של הלם. אבל "באטלשיפ" הוא לא כזה – הוא אינו מהנה במיוחד (בחלקו השני), הוא ארוך מדי וחסר הומור עצמי, והוא אינו עומד בסדנרטים הבסיסיים שהציבו סרטים קלאסיים כגון "ארמגדון", ואפילו "המגדל הלוהט".

פיטר ברג ביים לפני כמה שנים קומדיה שחורה מקסימה בשם "עד החתונה זה יעבור", ואחריה את "המרדף", סרט אקשן קומי מבדר בהחלט, שלרגע סימן את יוצרו כבמאי מעניין. אבל הגיעו רצף דרמות מוזרות ו"הנקוק" אחד, שהתחילו להבהיר את התמונה – פיטר ברג הוא במאי עם סגנון ויזואלי משלו, אבל זהו. ללא כוונות אמיתיות, ללא רצונות לעשות שום דבר מעניין יותר מקליפת שום, ובסך הכל עוד בורג במערכת שוברי הקופות ההוליוודיים. אין לנו בעיה עם במאים כאלו (כגון מרטין קמפבל, נניח), אבל פיטר ברג מתעקש לעשות סרטים לא טובים – ערוכים ללא קצב, כתובים בחפיפניקיות מרגיזה, ועכשיו, עם יציאת "באטלשיפ" – גם חצי אפויים. ומילה וחצי אחרונות לגבי העובדה כי כוכבת הפופ הבינלאומית ריהאנה משחקת בסרט, כי איך אפשר שלא לציין זאת… נו שוין.

(איתן גפני)

פסטיבל "דוקאביב" ה-14 יתקיים בין התאריכים 3 עד 12 במאי. הקרנות הסרטים יערכו באגף החדש של סינמטק תל אביב, במוזיאון תל אביב וב-ZOA. בנמל תל אביב ובשיתוף עימו יושק מתחם מיוחד שישמש להקרנות חווייתיות פתוחות לקהל – כניסה חופשית במהלך ימי הפסטיבל. כיף זה לא מילה

יותר מ-90 סרטים יוצגו במסגרות השונות במהלך ימי הפסטיבל, ביניהם סרטים ישראליים ממיטב התוצרת המקומית וכן תצוגה מובחרת של סרטים דוקומנטריים מרחבי העולם. התחרות הישראלית, התחרות הבינלאומית ותחרות הסטודנטים עומדות במרכז הפסטיבל. אך במהלכו יתקיימו גם עשרות הקרנות נוספות העוסקות במגוון רב של נושאים: אמנות, צדק חברתי, מוזיקה, האביב הערבי ועוד.

הפסטיבל יפתח בהקרנת הסרט "איי וויי-וויי: לא מתנצל" בבימויה של אליסון קליימן, שהוצג בבכורה בפסטיבל סאנדאנס האחרון ושרק לאחרונה הוכרז כי יפתח גם את פסטיבל הוט דוקס היוקרתי בטורונטו. מלבד סרט הפתיחה המרשים, אנשי רוזבאד ישבו וצפו בכמה סרטים נוספים שיוקרנו השנה בפסטיבל, ואירגנו לכם כמה המלצות חמות שאסור לכם לפספס.

"עכשיו אני אישה" (I Am A Woman Now)
מבט מרתק על חייהם של טרנסקסואלים מבוגרים (M TO F), שעשו ניתוחים לשינוי מין בזמן שאנחנו לא ידענו שניתוחים כאלו היו אפשריים בכלל. היום הם נשים לכל דבר, בראיונות ובמעקבים אנחנו מגלים פרטים על חייהן מלאי ההוללות אבל גם הקשיים, ומגלים שדנה אינטרנשיונל לא המציאה שום דבר, מה שנראה קשה היום, היה קשה גם בעבר.

"המערב" (Abendland)
כמו "הנבואה" (קויניסקאטסי) בזמנו, גם "המערב" הוא סרט תעודי המורכב מאימג'ים וסיטואציות, המראות לנו את חיי הלילה באירופה. אבל לא רק במשמעות השיכורה של המילה, אלא גם את אלו העובדים בלילה – מהמפעלים למשרדים, לועידות של האיחוד האירופי, לבתי החולים. דרך הפאבים והמשרדים אנו פוגשים את אלו החיים בלילה, ומקבלים מבט על לאיחוד האירופי, ולבדידות העוטפת את הלילות. אין מה להשוות כאן ל"איש עם מצלמת הקולנוע", אבל כן ישנו מבט ייחודי והצצה למקומות שאליהם ודאי לא היינו מגיעים לבד, או אפילו חושבים עליהם.

"הטריפ הקסום" (The Magic Trip)
מעין קפסולת זמן קולנועית, המציגה את סיפורו ההזוי של במאי/משורר/שחקן חובב LSD בשם קן קייסי, שהסתובב בשנות השישים והשבעים באוטובוס פסיכדלי ברחבי ארה"ב, מלווה בחבורה אקצנטרית ומסוממת של חברים, וניסה לצלם סרט ניסיוני ב 16 מ"מ. הסיפור של קייסי פסיכדלי לא פחות מהסיפור אותו ניסה לספר (אם אפשר לקרוא לזה כך) וכל חובבי תרבות הנגד ההיפית בארה"ב ימצאו את עצמם מתמוגגים מהמוזיקה, המראות, הרעיונות והרגעים הקטנים שהסרט חושף.

"רוח רעה" (Bad Weather)
סרט מטלטל, ולא מהסיבות הצפויות. כשמתחיל הסרט, נדמה כי אנו הולכים לצפות במצג מזעזע אודות קהילת נשים שסובלת מדיכוי חברתי ומיני, כשהן כלואות באי קטן ומבודד בקצה הנידח של בנגלדש – בתור שפחות מין. זה מזעזע בתור התחלה, אבל מסתבר שהסרט יוצא מנקודת הפתיחה הקשה הזו על מנת לספר סיפור גולבאלי הרבה יותר – התחממות כדור הארץ.מה שמפריע לנשים הללו יותר מכל היא העובדה כי האי שוקע, ושעוד מעט לא יהיה להן היכן לעבוד. הסיפור האנושי המצמרר שלהן הופך לאפקטיבי ומעורר מחשבה ככל שהסרט מתקדם, ומתברר כי הניתוק המנטאלי שהנשים חוות הוא סוג של תוצאה של הסנוור והעיוורון העולמי כלפי הבעיות האנושיות האמיתיות. מעורר מחשבה, אמיץ ופרובוקטיבי.

בין היתר תמצאו השנה בפסטיבל גם תכנית סרטי אמנות מורחבת לרגל שנת האמנות בתל אביב, סרטים על מוזיקה ומוזיקאים בהקרנות חווייתיות תחת כיפת השמים, ולראשונה בפסטיבל, תכנית מיוחדת של וידאו ארט.

* פסטיבל דוקאביב 2012. החל מהיום ועד ה-12 במאי. לפרטים נוספים – אתר הפסטיבל.

איתן גפני התגבר על הציפייה לשני סרטים לא טובים, והחליט לכתוב ביקורת כפולה על שני סרטי אימה שהגיעו לידיו מלויים בבאז עצבני, הבטחות מכאן ועד מזרח אירופה, וקייטי הולמס. על הדרך הוא קיבל מכות, אימץ את העיניים, צחק לא מעט והרגיש רע כי הוא בסך הכל רצה לעבור את יום השואה בשלום

שנים של צפיה בסרטי אימה שיוצאים רק בדי וי די הובילו אותי לכמה מסקנות חשובות, שלמרות ניסיוני הרב, לא גרמו לי להפנים ולהשכיל את המסקנה החשובה ביותר: אין מה לסמוך על מבקרים שמגיעים ממגזינים ובלוגים שמתעסקים אך ורק בז'אנר. אתם יודעים על מה אני מדבר: אתם לוקחים מהמדף סרט אימה קטן ולא מוכר, ועל העטיפה אתם מגלים אסופות כוכבים מרשימות, עם משפטי מחץ כגון "סרט האימה טוב של 2011!", "תענוג צרוף", "מדמם ומשגע" וכל מיני סלוגנים עקומים כאלו. מצד אחד, אתם יודעים שאין מה לסמוך על ביקורות שמופיעות על העטיפה – שהרי תמיד מדובר במשפט שהוצא מהקשרו מתוך ביקורת שלמה שבכלל קטלה את הסרט, אבל היצר הרע מתעורר, ואתם זכרים במקרים אחרים בהם לקחתם סרט קטן ולא מוכר שהתברר כיצירת מופת קטנה, נניח "Eden Lake".

אם כך, גם הפעם קרה לי מקרה שמזכיר את כל הנ"ל, עם עדכון קטן – הפעם הסתובבתי לתומי בספריית הוידאו, מקווה לתפוס את חברי הטוב נועם סטולרמן לשיחה חברית קצרה, ובמקום לנהל שיחה, נועם דחף אל חזי שני סרטי בלו ריי בכוח, הביט בי במבט חודר וזועם ואמר לי לכתוב ביקורת כפולה על שניהם. כשניסיתי לשאול לשלומו, הוא הרים ידו במהירות וסטר על לחיי מול העוברים והשבים, והחל לנפנף בידיו בפראות – כאילו היה קוף המבקש למרוד בבני האדם – וצווח "ביקורת כפולה!! ביקורת כפולהההה!!". הבנתי שעלי לעשות כפי שהאדון מצווה, וכבר באותו הערב צפיתי בראשון מבין שני הסרטים, "המקדש". תקווה קטנה חלחלה לליבי, כי אולי הפעם מדובר בסרט קטן שהוא באמת יצירה קטנה ומפתיעה, ואולי הפעם כמות הכוכבים שמעטרת את העטיפה באמת אומרת משהו מהותי על איכות הסרט.

"המקדש" מספר את סיפורה של כרמן, עיתונאית אסרטיבית שלא מצליחה להתקדם בסולם הדרגות ולכתוב כתבה משמעותית. העורך שלה שולח אותה לאורגון (או חור אמריקאי אחר) בשביל לכתוב כתבה על דבורים, ואילו היא מחליטה לקחת את בן הזוג שלה, שלא ממש מרוצה מהיחס שלה אליו, ואת העוזרת המתלמדת שלה, למסע חובק עולם באירופה המזרחית, שם נעלמים צעירים אמריקאיים. אנחנו, שראינו סרט אימה אחד או שניים בחיים (וראינו את פתיחת הסרט, שדי מסגירה את כל העלילה מראש), יודעים שהמסע הזה לא יסתיים בטוב, וכל שנותר לנו הוא להתבונן בשלישייה הפוטוגנית הזו מגיעה לעיירה מזרח אירופית קטנה ונידחת (שנראית די אמריקאית, לפחות מבחינת הנוף) ונטבחת באכזריות.

נתוני הפתיחה של הסרט מבטיחים לא מעט – סרט עצמאי קטן שהופץ ע"י חברת שמתמחה בקולנוע עצמאי מעניין (IFC), שנכתב ובויים ע"י במאי אמריקאי שהפתיע את כולנו עם סרט ראשון מבטיח ביותר, ושחקן ראשי שכיכב ב-"Frozen" הנפלא ובסרטי "אקס מן" (ארון אשמור). על הנייר, נראה נחמד. יתרה מכך, הסרט נראה ומרגיש דל תקציב, אך מבטיח כמה טריקים מעניינים, בדמות אפקטים ויזואליים דלים אך אפקטיביים, ובתור במאי שצועד בשבילים הללו בימים אלו, יש בי חיבה לבמאים שפוסעים באותן לבנים צהובות. ולמרות כל אלו, "המקדש" הוא לא סרט טוב, בשום צורה.

המשחק לא טוב, בלשון המעטה. אמנם הדמויות כתובות קצת ברישול, אך יש בהן בסיס לדרמה אנושית סבירה שמסביבה מעטה של דם וצרחות. ולמרות זאת, אף אחד מהשחקנים לא עושה עבודה טובה, ואינו מצליח ליצוק אנושיות לדמות הקרטון שקיבל לעבוד איתה. הצילום מחושב, אך לא מבוצע כהלכה – הסרט מואר מדי, נקי מדי, והבחירות צפויות מדי ולא מעניינות דיו. פס הקול (מרכיב חשוב בסרטי אימה) משעמם, ואינו מציע שום דבר חדש או מקורי. ההפקה דלה ונראית דלה, וגרוע מכל – התסריט מגלה הכל בשלוש הדקות הראשונות של הסרט, ואינו מותיר שום מקום לדמיון. למעשה, לאחר עשר הדקות הראשונות, הסרט מסתיים, כשברור לחלוטין מי יחיה ומי ימות, מתי ואיך. העלילה כולה נחשפה בדקות הפתיחה, והסרט הופך להיות מפגן סאדיזם חסר טעם, ללא שום אמירה או ניסיון להברקה תסריטאית – מופרכת ככל שתהיה. אם לא ראיתם אף סרט אימה בכל ימי חייכם, כנראה ש"המקדש" יפחיד אתכם או יגעיל אתכם. אם ראיתם יותר משניים בז'אנר, אין לכם מה לחפש במזרח אירופה האמריקאית ש"המקדש" מבקש להתרחש בו.

מאוכזב קמעה אך מוכן להפתעה, התיישבתי כעבור כמה ימים לצפות ב"אל תפחדו מהחושך", רימייק לסרט אימה משנות השבעים, שהפיק גיירמו דל טורו, וביים הבמאי הצעיר טרוי ניקסיי. בחידוש הזה מככבים גאי פירס (וזה כבר מבטיח המון) וקייטי הולמס (שמיד מדרדרת את ההבטחה הנ"ל). הסרט עוקב אחרי ילדה מעצבנת במיוחד (ביילי מדיסון, שהייתה מעצבנת לא פחות ב"תזרום עם זה" של אדם סנדלר) בשם סאלי, שמגיעה לגור אצל אביה (פירס) ובת זוגו (הולמס), בזמן שהאב מנסה למכור את האחוזה המפוארת אותה הוא משפץ. גם בסרט זה, הפתיחה מגלה מראש כי יש בעיה קשה בבית הזה, בדמות משהו שחי במחילות שבמרתף, והמשהו הזה אוהב מאד שיניים וילדים, ולא אוהב מבוגרים. העלילה הצפויה אודות בית רדוף מקבלת אמנם טוויסט משעשע בתחילתה, כשמתברר מה חי בחושך, אך הסרט אינו מצליח להפתיע מעבר לכך – ברור כי המשהו המסתורי רוצה את סאלי, ברור שסאלי היא ילדה טיפשה שתעזור למשהו הזה להשתחרר ולרדוף אותה, וברור כי היחסים הרעועים של בת הזוג של האבא יהפכו לאהבת אמת, כשרק קייטי הולמס תאמין לילדה. ובינינו, אם התקווה שלך בחיים היא האמון של קייטי הולמס, אתה בצרות צרורות.

גאי פירס נראה כבוי במהלך הסרט, ולא ברור מה משך אותו לפרויקט שכזה, פרט למשכורת. הבימוי של ניקסיי שגרתי ביותר, ואינו מציע שום דבר מעניין בז'אנר, פרט לעיצוב ויזואלי של הלוקיישן העיקרי, אך העונג שבצפייה בארכיטקטורה לא מצליח להחזיק יותר מחמש דקות מתוך הסרט. המשהו המאיים מתגלה כמגוחך להפליא, ואינו מצליח להפחיד ולו לרגע, והתחושה העיקרית היא שעבדו עלינו. הטריילר ל"אל תפחדו מהחושך" שוחרר לפני כשנה, ועורר תקווה שגיירמו דל טורו חוזר לעצמו, אפילו אם הוא רק המפיק הפעם, אך האכזבה הופכת גדולה יותר כשמתברר שאותן מחלות שמלוות את קריירת הבימוי של דל טורו מלוות גם את הסרט – חוסר קצב, דמיון אינפנטילי, הומור צולע, ותחושה כללית שחופש יצירתי אצל דל טורו פירושו לעשות קולנוע לא טוב.

העובדה הכי משעשעת אודות גיירמו דל טורו היא שהסרטים הכי טובים שלו יצאו כשמישהו הגביל אותו ולא נתן לו לעשות מה שהוא רוצה. "קרונוס" דל התקציב ו"מימיק" שנלקח ממנו לקראת סיום העריכה ע"י אולפני מיראמקס הם שני הסרטים הטובים ביותר שביים עד היום. "המבוך של פאן" סובל מבנייה רעועה של סיפור, וכל הויזואליה המבריקה שלו לא מצליחה להחזיק את הסרט. שני סרטי "הלבוי" הם מופת של חוסר קצב ועניין, ו"בלייד 2" הוא אחד ההמשכונים הגרועים בהיסטוריית ההמשכונים. אז מתברר שגם כשהוא מפיק, דל טורו לא מצליח להתגבר על המחלות של עצמו, ואפילו מדביק את הבמאי השכיר שלו באותן מחלות בדיוק – סיפור לוקה בחסר, משחק רע, קצב עקום וסרט לא מעניין. תודה לך נועם, על כך שהכית אותי מול קהל שלם, וגרמת לי לראות כמעט שלוש וחצי שעות של קולנוע לא טוב, בעוד שיכולתי באותו הרגע לחגוג את יום השואה, ולצפות שוב ב"כוכב הקופים – המרד", ולנתח את האליגוריה הקופית כפנטזיה יהודית על מלחמת העולם השניה. תודה רבה באמת.

(איתן גפני)

יום השואה הוא הזדמנות מעולה להרכין ראש ולזכור את ששת המיליון. בנוסף, מדובר ביום שיכול להיות מוקדש לצפיה בסרטי שואה קאנוניים יותר ופחות. הנה ביקורת על סרט פולני חדש, שואלי ייכנס לקאנון הצפייה ואולי לא. תלוי בכם, ובנכונות שלכם לבכות

בבורסת ההימורים של טקס האוסקר האחרון, היו לא מעט מהמרים כבדים שהניחו את הז'יטונים שלהם על "באפילה", סרטה האחרון של אניישקה הולנד. הולנד (שנולדה בפולין, אגב, וחסכה לנו שנים של בדיחות סרות טעם) היא אחת הבמאיות האירופאיות המכובדות כיום, עם רקורד עבודה מרשים שכולל עבודה באירופה ובארה"ב, שני סרטי שואה מאחוריה, מועמדויות לאוסקר, זכיות באינספור פסטיבלים ובגלובוס הזהב, ועבודה תחת מנטורים קולנועיים מכובדים (כדוגמת הבמאי אנדז'יי ויידה).  את פרס האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר היא לא קיבלה השנה, שהרי האיום האיראני העביר הילוך והכריז מלחמה תרבותית (עפ"י נציגי מפלגות הימין), אבל סרטה החדש, "באפלה" מגיע היום למסכי הקולנוע בישראל, בתזמון הולם – יום השואה.

הולנד ביימה בעבר את "אירופה אירופה" ו"קציר הזעם", שני סרטים שעסקו גם הם בשואה. בשנים האחרונות נדמה כי היא מרחיבה את תחום פעילותה הקולנועי אל מעבר לאותם ימים אפלים בשנות הארבעים, ובונה לעצמה שם של במאית טלוויזיה איכותית, עם רקורד עבודה ב"טרמה", "הסמויה", ובמקביל המשיכה לביים סרטים עצמאיים קטנים בארה"ב. "באפלה" מוכיח, בראש ובראשונה, כי העבודה המכובדת שלה בארה"ב לא גרמה לקשת הנושאים שלה להצטמצם מחד, והרחיבה את יכולות המבע הקולנועי שלה מאידך – "באפלה" הוא מפגן מרשים ביותר של שפה קולנועית מהודקת ומעניינת, כמעט בניגוד גמור לסרטיה האירופאיים הקודמים של הבמאית.

"באפלה" מספר את סיפורו של סוקה, גנב פולני שחי בעיר לבוב הנמצאת תחת כיבוש נאצי. סוקה הוא נוכל טיפוסי, עם ערכי מוסר בעייתיים, והוא מחביא את השלל שלו בתעלות הביוב של העיר, שכן הוא עובד כמפקח הביוב העירוני. הוא מזהה הזדמנות כלכלית מעניינת, ומחביא קבוצה של יהודים בביוב, תמורת תשלום. כמובן שהדילמות האנושיות לא מאחרות לבוא, ואיתן ההסתבכויות התסריטאיות, הסיפורים האנושיים הקטנים, והשאלות הרות הגורל בנוגע למה יקרה עם חבורת היהודים שחיים בחושך. אז מצד אחד, "באפלה" הוא סרט שואה כמעט טיפוסי, שלוקח סיפור אנושי אחד ומשליך אותו על רקע רחב יותר, ומעיון קצר בסיפור העלילה, קשה שלא להשוות את הסרט ליצירות בעייתיות יותר, כגון "הנער בפיג'מת הפסים" – שהוא, כמו לא מעט סרטי שואה אחרים, מועמד רציני לכיכוב ברשימת הסרטים לימי עיון וכיו"ב. אבל מצד שני, "באפלה", על אף הבנאליות שעומדת בבסיס השלד הסיפורי שלו, הוא סרט מרתק, שמצליח (באמצעות בחירות נכונות ומדויקות מצד הבמאית שלו) לקחת סיפור שמעניין רק בחלקו, ולהפוך אותו למפגן כוח ויזואלי, ומפגן משחקי מרשים במיוחד.

בראש הקאסט האלמוני ברובו לצופים ישראליים, עומד רוברט ויקרוויץ', המגלם בצורה מושלמת את סוקה. גיבור הסרט יכול היה להיות עוד דמות קלישאתית שעוברת תהליך מוסרי שסופו במונולוג מרגש בסגנון "הטבעת הזו יכלה להציל עוד כמה מהם", אבל ויקרוויץ' לוקח את התסריט המהודק שקיבל לידיו, ומעצב דמות אנושית להפליא, עם חולשות טיפוסיות ומעלות שאינן יוצאות דופן, ומגלם אותו בצורה מעוררת אהדה. כשברור כי השינוי שסוקה יעבור יהיה כשיהיה, הולנד מתחכמת עם הצופים, וסוקה מתגלה כדמו תאחרת משחשבנו, כך שבסוף הסרט, הצופה הממוצע יזיל דמעה לנוכח הגילוי של אופיו האמיתי של הגיבור. אני מוכן להמר כאן קצת מכבודי ולטעון שזהו מהלך עלילתי מבריק, שמוכיח כי הולנד למדה המון מהעבודה בטלוויזיה האמריקאית, שכן תשומת הלב לפרטים הקטנים הללו היא תכונה שאינה מאפיינת את סרטיה הקודמים של הבמאית. יתרה מכך, השינוי שסוקה עובר אינו רק שינוי מוסרי, כי אם קילוף שכבות מהודק ומהוקצע, שהופך את הדמות לעמוקה במיוחד – הרבה מעבר לנדרש בסרטים מסוג זה.

בנו פורמן הוא שחקן המשנה הבולט ביותר בסרט, ולעכברי ספריות הדי וי די בארץ, הוא גם המוכר ביותר, מתפקידיו בסרטי הרפתקאות סוג ז' שיצאו בארץ לפני כמה שנים, ומתפקידים קטנים בשלל סרטי קולנוע אירופאיים אחרים. הוא מגלם בסרט את מונדק, יהודי יפה תואר שנראה קצת ארי, ומנצל את מראהו בשביל להערים על החיילים הנאצים, ובשלב מסוים אף מצליח להתגנב פנימה אל גטו ולחזור לתעלות הביוב. פורמן הוא לא שחקן גדול, אבל בזכות הבימוי המהודק, והבחירות הטכניות שעוד רגע נגיע אליהן, הוא מצליח להעביר צמרמורות בחלקים מסוימים בסרט.

מילים אחרונות בנוגע לתסריט: הוא עמוס בפרטים ובסצנות אנושיות שאינן מקדמות את הסיפור אך ממלאות אותו בחמלה וחום. הוא שם דגש נכבד על מיניות וכסף, על מנת להעצים את המרקם האנושי שחי בתעלות הביוב, ויותר מכל – הוא מדויק עד כאב, ומעניק לצופים חוויה שעוד לא קיבלה ביטוי גדול בסרטי שואה חמורי סבר – הירידה לפרטים שהופכים את הסרטים הללו לחוויה קולנועית לגיטימית ולא לחוויה דידקטית שמטרתה לספר את הסיפור על מנת שלעולם לא נשכח. שהרי, "באפלה" יכול היה להיות בקלות עוד סרט ש"צריך לראות ביום השואה", אבל הוא מצליח להתעלות מעל הצפוי, ולעמוד בקנה אחד עם יצירות מאתגרות יותר, מועדון מצומצם שאפשר לשייך אליו את "מסע הארורים" ואפילו את "ממזרים חסרי כבוד", רחמנא ליצלן.

והגיע הזמן לדון באפסקטים הטכניים שהופכים את "באפלה" ליצירה מטלטלת. לצלם סרט שמתרחש כמעט כולו בתעלות ביוב חשוכות זה פתח לצילום מזויף, שמעביר תחושה של מציאות מדומה, שהרי לצלם סרט בחושך זו לא רק משימה קשה, אלא כמעט בלתי אפשרית מעצם ההגדרה שלה. הבחירות של הולנד והצלם שלה מרגשות ומבריקות – הם אכן מצלמים את הסרט בתעלות ביוב חשוכות, אך מנצלים את החושך לטובתם. פתאום, סצנות שכנראה היו הופכות לעיסה רגשית דביקה הופכות למרתקות, ולו רק מכיוון שכמעט ואי אפשר לראות כלום. פענוח הפעולות הופך שם אותנו בנעליים של היהודים הלכודים בחושך, והיעדר האור ותחושת הצפיפות והמחנק הופכות את הצופים למשתתפים בחוויה פעילה, כמעט אינטראקטיבית, וכופים עלינו את ההזדהות עם הדמויות היהודיות. זוהי מניפולציה מתוחכמת ומעוררת מחשבה ואפילו הערכה – בניגוד לשלל המניפולציות הרגשיות הטיפוסיות שסרטי שואה מפעילים עלינו.

באמצעות הטכניקה המהודקת והתסריט עמוס הבדים, "באפלה" הוא להיות יותר מעוד סרט שואה שמתווסף לאוסף ולרשימות החובה. מדובר בסרט שעומד בזכות עצמו, ומצליח לעורר תחושות אמיתיות, ולא סתם אמפתיה כפויה. ואולי רק בגלל העובדה שהסרט מצליח לרגש באמת, ולא לרגש כי אנחנו יהודים, מגיע לו לקבל מעמד של סרט טוב "באמת", ולא סתם "סרט שואה אפקטיבי".

(איתן גפני)

"המבריח" ו"מיליארד סיבות לשוד" – שני סרטים שפספסנו בבתי הקולנוע ושכעת יוצאים בדיוידי, שני סרטים שהתסריט שלהם שואל מסרטים קודמים שבעצמם הם רימייקים לסרטים ישנים, ובשניהם ליהקו שחקן ששיחק באותו סרט שממנו שאלו את התסריט. מבולבלים? בשביל זה יש ביקורת כפולה

אני אוהב את מארק וולברג. איכשהו, הבחירות של השחקן בן ה-40 תמיד היו מעניינות ומגוונות. בין התמסרות לבמאים גדולים כמו מרטין סקורסזה ("השתולים") ופול תומס אנדרסון ("לילות בוגי"), שיתופי פעולה חוזרים ונשנים עם במאים צעירים ומוכשרים כמו דיוויד או. ראסל ("שלושה מלכים", "אני אוהב האקביז", "פייטר") וג'יימס גריי ("רחובות מושחתים" ו"הלילה או שלנו"), וולברג גם תמיד מצא את הזמן לעשות סרטי אקשן סוג ב' ("ביג היט", "על הכוונת") שתמיד סיפקו עבורי את הסחורה, גם אם מדובר ביומיות בלתי מזיקות או בסרטים שלא לוקחים את עצמם ברצינות. בעצם, אולי דווקא בגלל שהם כאלה.

וולברג אולי לא נחשב לשחקן הכי מבריק בעיר, אבל פרט לכמה הופעות בודדות ומביכות (אחת מהן כבר הפכה לבדיחת יוטיוב משעשע), הוא לרוב מצליח להתאים את עצמו לפרוייקט ולתת הופעות סולידיות, לפעמים אפילו מפתיעות. רק לשם הבהרה, לא באתי עם שום ציפיות גבוהות לסרטו האחרון, "המבריח", אבל לצערי גם הציפיות הנמוכות לא עזרו לסרט הזה להתרומם, שיותר מכל מרגיש פשוט נוסחתי וחסר השראה. אין בסרט שום מעלות שראויות לציון לציון ולא ברור ממש מה מצא וולברג בפרוייקט הזה. אולי משכה אותו העובדה הביזארית משהו שאת הסרט ביים במאי איסלנדי בשם בלתזאר קורמקור, ששיחק בתפקיד הראשי בסרט האיסלנדי המקורי שעליו מתבססת עלילת "המבריח", וגם ביים כמה דרמות יפות במולדתו.

מארק וולברג מגלם מבריח לשעבר שעבר לחיות חיים נורמטיביים עם אשתו (קייט "תיהי יפה ותשתקי" בקינסייל) וילדיו. הכל מסתבך כאשר אחיה הקטן של אשתו, שלמד את רזי המקצוע מאותו מבריח ותיק, מתסבך עם הברחה שהשתבשה וכעת חייב למאפיונר חמום מוח סכום עתק. כעת, נאלץ המבריח לחזור לעבודה אחרונה ומסוכנת על מנת לחלוץ את אחיינו מצרות.

חדי העין שביניכם יוכלו לראות שהעלילה הלא מקורית הזו נשמעת כמעט זהה לעלילת החידוש ל"עקיצה ב-60 שניות" בכיכובו של ניקולס קייג'. עכשיו תורידו את מרדפי המכוניות, את רגעי ההומור המעטים ואת אנג'לינה ג'ולי – וקיבלתם את "המבריח". אחד הדברים המעניינים שאפשר לומר בהקשר הזה הוא שגם כאן ניתן למצוא את ג'יובאני ריביסי, ששיחק את תפקיד האח המפשל שסיבך את כולם ב"עקיצה ב-60 שניות", אך הפעם בתפקיד העבריין שדורש את כספו בחזרה.

בניגוד לסרט הבא שתקראו עליו, "המבריח" הוא מוצר הוליוודי דיי פגום. התסריט שלו חלש מאוד, סצינות האקשן לא באמת מרגשות והסרט בקושי מצליח להגיע לרמה של יומית סבירה. ואם לגלוש גם לעניינים טכניים – "המבריח" מצולם בצורה נוראית, מגושמת לפעמים. אם לא הספיק לנו טרנד הפרקינסון שתקף כמעט כל סרט אקשן שיצא בעשור האחרון, אז "המבריח" שייך לטרנד הנורא עוד יותר של הזום-אין-זום-אאוט סטייל סדרות כמו "24" ו"משפחה מודרנית". זה מכוער, זה מעצבן וזה בלתי נסבל. ובכל זאת, "המבריח" רחוק שנות אור מלהיות רע כמו "חטיפה לאור יום", ויש מצב אפילו שהוא יכול להעביר לכם ערב משעמם באמצע השבוע, אבל בחייכם – תורידו ציפיות. או שתצפו שוב ב"ביג היט".

אם יורשה לי לחזור על משפט הפתיחה מהביקורת הקודמת, רק בשינוי קל – אני אוהב את בן סטילר. אני כמעט תמיד ארצה לצפות בסרט שהוא מופיע בו, שלא נדבר על סרט שהוא מביים. אבל במקרה של "מיליארד סיבות לשוד", על כסא הבמאי דווקא יושב ברט רטנר, אחד הבמאים הפחות פופולריים בהוליווד, שזאת דרכי הנעימה לומר שהוא נחשב לבמאי גרוע. אבל בניגוד לאווה בול או אפילו ג'ואל שומאכר, אף פעם לא הצלחתי להבין מדוע רטנר זוכה ליחס שכזה מצופים וממבקרים.

במבט לאחור, רטנר עשה יותר סרטים טובים (או שלמען ההגינות נקרא להם "לא גרועים") מאשר סרטים רעים. הוא התחיל את הקריירה עם קומדיות האקשן המצליחות "הכסף מדבר" ו"שעת שיא", שמאוחר יותר זכה גם לסרט המשך מוצלח. בהמשך, הוא ביים דרמה רומנטית לא מוערכת בשם "חתונה על תנאי" עם ניקולס קייג' ואז שינה כיוון ב-180 מעלות כשביים את "דרקון אדום", הרימייק ל"צייד" של מייקל מאן (שהוא גם הפריקוול ל"שתיקת הכבשים"), שגם הוא היה לא רע באופן מפתיע משהו. בהמשך הגיעו הנפילות בדמותם של "אקס מן 3" (שלעניות דעתי לא היה כזה גרוע), "אחרי השקיעה" ו"שעת שיא 3", שהובילו לשתיקתו של ברט רטנר במשך כמעט חמש שנים.

"מיליארד סיבות לשוד" עוקב אחרי מנהל מגדל יוקרה בו גרים האנשים החשובים ביותר בניו יורק. בין העובדים הנאמנים שלו נמצא גם גיסו (קייסי אפלק) ועובדת זרה מג'מייקה (גאבורי סידיבה, "פרשס"), ובין הלקוחות שלו תמצאו את איש הבורסה החשוב ביותר בשוק (אלן אלדה) ועוד אחד שהשוק בגד בו ועליו לפנות את דירתו (מת'יו ברודריק). לאחר שמתגלה סודו הכמוס של איש הבורסה החשוב שמעל בכספי אנשים רבים, ביניהם גם העובדים של המגדל, מחליט המנהל לנקום ולשדוד את הכספת הממוקמת בפנטהאוז שלו.

על מנת להמשיך את התמה הביקורתית שהתחלתי ב"המבריח", גם "מיליארד סיבות לשוד" שואל הרבה מאוד מסרט אחר – "דיק וג'יין עושים את זה", הרימייק הכושל בכיכובו של ג'ים קארי לסרט מסוף שנות ה-70, ועוד סרט שלא ממש מוערך כראוי לעניות דעתי. הנושא החברתי, מהלכי העלילה, הקצב והטון, כולם כמעט זהים לחלוטין. ושוב, גם כאן יש דבר בעניין בכל הקשור לליהוק, כאשר תיאה ליאוני, ששיחקה ב"דיק וג'יין" את אשתו המסכנה של ג'ים קארי, לוהקה כאן לתפקיד בלשית האף.בי.איי חסרת הרחמים.

למרות חוסר המקוריות, הנוסחתיות והעובדה שהוא יותר צפוי מנאום של אביגדור ליברמן, "מיליארד סיבות לשוד" הוא מוצר הוליוודי כמעט מושלם. השחקנים שלו טובים, הוא מצולם נהדר (תודות לדנטה ספינוטי הנפלא), הוא מבויים בקצב נכון ומצליח לשמוע על עניין מינימלי. הבעיה של "מיליארד סיבות לשוד" היא שהוא לא כזה מצחיק. הוא אמור להיות קומדיית שוד, אבל נשאר ממנו בעיקר השוד. יכול להיות שהנוכחות של אדי מרפי קצת מעלה חיוך, אבל גם זה בערבון מוגבל מאוד. בכלל, יש סצינות שהם דווקא בעלי מטען דרמטי רציני, לא שאין צורך באחד כזה כשמביימים קומדיה, אבל כאן כאמור, הקומדיה לא ממש צולחת. ובכל זאת, אי אפשר באמת שלא לחבב את "מיליארד סיבות לשוד", והוא בהחלט יכול לספק קצת יותר משעה וחצי של בידור מהיר ומטופש.

(נועם סטולרמן)

* כוכבית: בנימה כללית יותר, אחרי שכבר התלוננתי על כמה וכמה סרטי אקשן מאכזבים שיצאו בשנה האחרונה, אני חושב שהגיע הזמן לקחת אחריות ולשדרג את הציון שנתתי ל"משימה בלתי אפשרית 4" לארבעה כוכבים. ולו רק בגלל שזה יגרום למר איתן גפני לחזור לדבר איתי. אמנם הביקורת שכתבתי בשעתו הייתה מפרגנת ביותר, אך הציון נתקע על 3 וחצי כוכבים, באופן קמצני משהו. אז הנה, אני מודה. טעות, טעיתי, טועים.

ברוס וויליס הוא אחד מגיבורי הילדות של נועם סטולרמן. לכן, הוא לא חושב פעמיים כשהוא הולך לראות סרט בהשתתפותו, לא משנה כמה הטריילר או הפוסטר שלו מבשרים על רע. אבל אחרי הצפייה ב"חטיפה לאור יום", יתכן מאוד שהוא יפסיק עם המנהג המגונה הזה

ברוס כבר לא אולמייטי, אמר לא מזמן איתן גפני. כואב להודות שהבנאדם צודק. הרי רק בשנה האחרונה עשה שני סרטים איומים ששוחררו ישירות לדי.וי.די וגם שם זכו לביקורות גרועות למדי. פעם, כשראינו את הפרצוף של וויליס מתנוסס על פוסטר של סרט חדש, זה בישר רק על טוב, עבורי בכל אופן. היום, אם הוא לא יזהר, הוא עלול למצוא את עצמו על המשבצת של ניקולס קייג', שמזמן הפך לסוג של בדיחה, גם בקרב מעריציו הגדולים ביותר. אבל כיוון שאיתן כבר כיסה ביום שישי את הפסקה המוקדשת למעלליו של וויליס בעשור האחרון (והפך את הפסקה הזו לפוסט שלם), אני ברשותכם אדלג מיידית לשורות העוסקות בסרטו החדש, "חטיפה לאור יום".

עלילת הסרט עוקבת אחר וויל שו, ברוקר מצליח (הנרי קאוויל) שטס לספרד על מנת להיפגש עם משפחתו ולצאת עמם להפלגה, כאשר יחסיו עם אביו הנוקשה (ברוס וויליס) נראים מעט מתוחים. הכל משתנה בהרף עין כאשר הסירה נעלמת ומשפחתו של וויל נחטפת באחד החופים שבו עגנו לזמן קצר. כעת יאלץ וויל לנסות ולגלות מי החוטפים העומדים מאחורי המזימה, ואולי גם לגלות דבר או שניים על אביו. בדרך, הוא יצטרך גם להתמודד עם אנשי סוכנות אמריקאית (ובראשם אחת, סיגורני וויבר), שלא ברור באיזה צד של המתרס הם עומדים.

במאי הסרט הוא מברוק אל-מכרי, צרפתי-טוניסאי שעד לאחרונה היה אפשר למצוא ברזומה שלו שני סרטים בסה"כ. על הראשון אף אחד לא שמע, השני היה אחת ההפתעות הגדולות של 2008, ואחד הסרטים שמר איתן גפני לא הפסיק לפטפט עליהם בעשור האחרון, "JCVD", בכיכובו של ז'אן קלוד ואן דאם. ההצלחה היחסית הזו פתחה לאל-מכרי את הדלת לאמריקה, וכעת הוא מתיישב לראשונה על כסא הבמאי בהוליווד.

לצערו של אל-מכרי, ולצערנו, מספיקות עשר דקות בשביל להבין ש"חטיפה לאור יום" הוא עוד פרוייקט בו במאי זר עומד למבחן אצל חבורת מפיקים אמריקאים, ולא באמת מנווט ומביים סרט שהוא פרי מוחו, רק שהפעם מדובר בשפל מדרגה חדש. התסריט נלעג, מזעזע ברמות שקשה לתאר, הצילום חובבני, גם לעין הבלתי מזויינת, אפילו לא ברמת בי-מובי דל תקציב, והשחקנים עושים מעצמם צחוק מוחלט. גם אלו שאנחנו יודעים שעוד מסוגלים לספק את הסחורה מפעם לפעם. בראש ההופעות המביכות עומד השחקן הראשי, הנרי קאוויל ("בני אלמוות", ובקרוב גם העיבוד של זאק סניידר ל"סופרמן"), שמספק פה הופעה קטסטרופלית, לא פחות. רוב הטייקים שלו נראים כמו התפשרויות עריכה, מלאות בשיחקוק דרמטי מוגזם ומסומן, חסר כל השראה ואמינות. באמת קשה שלא לצחוק לנוכח המראות האלו.

מה שמחזיר אותנו היישר לברוס וויליס. בעיניי, וויליס לא באמת משחק רע, בשום סרט. אבל כאמור, הבחירות שלו בשנים האחרונות הופכות מחפירות יותר ויותר. אין לי מושג מה משך אותו אל הפרוייקט הזה (וגם את סיגורני וויבר, לצורך העניין), אולי זה הבמאי שצופים לו גדולות, ואולי זה הרצון להשתעשע במותחן פולנסקי-וואנאבי (וזה מרגיש כמו חילול הקודש רק להזכיר את שמו של פולנסקי בהקשר הסרט הזה) כאילו אקזוטי, שמתרחש על רקע הנופים היפים של ספרד. סליחה, אמרתי הנופים היפים של ספרד? התכוונתי האולפנים היפים של הוליווד. (זהירות ספויילר מכאן) אז בואו נאמר שהנוכחות הכובשת של וויליס עוד החזיקה אותי להמשיך ולצפות במותחן הדבילי הזה, רק כדי לראות כיצד הוא תופס שוב את המשבצת הזו של דמות סמכותית מלאת בטחון סטייל ג'ון מקליין הזקן. אבל אחרי חצי שעה של סרט, כשדמותו של וויליס נרצחת באופן מפתיע, אין שום סיבה הגיונית להמשיך ולהתענות אל מול המסך. (סוף ספויילרים)

קשה לי לתאר עד כמה הסרט הזה מצליח להיות לא מעניין, עד כמה הוא חסר מקוריות ועד כמה הוא מחופף מהפריים הראשון ועד האחרון. אז נכון, אי אפשר לצפות מכל סרט אקשן להיות "סרט האקשן הכי טוב שראיתם לאחרונה" (ראו ערך "חטופה"). אבל דווקא מ"חטיפה לאור יום" לא ציפיתי להרבה מלכתחילה. הלוואי והייתי יכול לשייך אותו לקטגוריית "התסריט מחורבן אבל האקשן פשוט מעולה" (ראו ערך "מהיר ועצבני 5") או אפילו לקטגוריית "הסרט עצמו לא משהו, אבל יש בו טוויסט מגניב", אבל לצערי הרב, "חטיפה לאור יום" כנראה יכנס לקטגוריית "סרט פשוט גרוע. נקודה". או אם להיכנע למשחק מילים עם שם הסרט, זהו "שוד לאור יום – של זמנכם".

ראיתי כבר מותחנים וסרטי אקשן גרועים השנה. "חטיפה" ו"קולומביאנה" הן שתיים מהדוגמאות הבולטות. אבל נראה ש"חטיפה לאור יום" מצליח ליצור רף חדש של עשייה קולנועית פשוט איומה. תסמכו עליי כשאני אומר לכם שכל מה שאני רוצה ביום הממוצע שלי זה לראות סרט אקשן טוב. כזה שיסחף אותי וישאיר אותי על קצה הכסא. הוא לא חייב להמציא את הגלגל מחדש, הוא לא חייב להיות מחוכם, הוא פשוט צריך להיות עשוי היטב. אבל מיהו הכוכב שיקח את המושכות על כתפיו? איתן גפני מאמין כבר זמן מה שהישועה תגיע מג'ייסון סטאתהם, אני שוכנעתי לפני כחודש שאם היא בכלל תגיע אז היא תגיע דווקא מכיוונו של ליאם ניסן. בואו רק נקווה שיחזור בו מהחלטתו להפסיק לשחק בסרטי אקשן לעת עתה, אחרת נאלץ להסתפק בברוס וויליס. או חמור מזה, בהנרי קאוויל. חג שמח.

(נועם סטולרמן)